כיוונים חדשים כתב עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות עורך אלי אייל

Transcription

1 כיוונים חדשים כתב עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות עורך אלי אייל מערכת: ליפשה בן ש"ך )סגן עורך(, גבריאל אלכסנדר גיליון מס' 13, טבת תשס"ו, ינואר 2006

2 כיוונים חדשים הנו במה לדיון בסוגיות הציונות והעם היהודי בימינו: תיאור התמורות בישראל ובגולה וכיווני התפתחותן; חקר תולדות היישוב והתנועה הציונית; ביטוי למחשבה היהודית בת זמננו; עיון בבעיות הזהות התרבותית של החברה הישראלית; עתיד הציונות - הערכות ומגמות. כיוונים חדשים פתוח להשקפות מגוונות. הדעות המובעות במאמרים מבטאות את עמדות מחבריהם ולא בהכרח את עמדת המערכת. השער האחורי: גיא ינאי, דם,II, 2003 טכניקה מעורבת על נייר, 20x16 ס"מ. גיא ינאי, יליד חיפה )1977(, למד בסטודיו סקול של ניו יורק, בבית הספר "פארסונס" לעיצוב ובהמפשייר קולג', אמהרסט. מנהל גלריה 33 בתל אביב. הציג תערוכות יחיד בבוסטון, בירושלים ובתל אביב. השתתף בתערוכות קבוצתיות בצרפת, בארצות הברית ובישראל. כתובת המערכת: ההסתדרות הציונית העולמית, ת"ד 92, ירושלים מחיר חוברת: 25 ש"ח כל הזכויות שמורות המערכת אינה מחזירה כתבי יד עיצוב והפקה: "מערכת" קיבוץ דליה נדפס בישראל, טבת תשס"ו, ינואר 2006 לוחות והדפסה: סדר צלם, תל אביב יוצא לאור בסיוע המכון לתולדות הציונות וההתיישבות של קק"ל

3 תוכן העניינים 5 אלי אייל כיוונים חדשים: על יהודית ודמוקרטית - הוויכוחמ וצה עד ת ומו 17 ארתור הרצברג שאלת הדת ביהדות מצפה להגדרה מחדש אביעד קליינברג 27 תפקידו של איש הרוח בעת הזאת 34 אריה אלדד נצחון הישראליות על הציונות 41 ארנון סופר לחזור בתקיפות למדיניות פיזור האוכלוסייה 49 רחל אליאור איך ממשיכים מנקודת שבר זו? 56 אלישע אפרת השינויים בקו הירוק בעת גיבוש גבולה העתידי של ישראל 64 אפרים הלוי המטוטלת בין "בבל וירושלים" 69 גד יעקבי מכתב לידיד ישראלי בניו יורק 76 גבריאל שפר מצב דמוקרטי בלתי דמוקרטי בישראל 86 מנחם מילסון עלילה אירופית על הבימה הערבית 96 עמוס כרמל האם הוחמצה הזדמנות בעקבות הניצחון בששת הימים תפיסה חינוכית חדשה בהנחלת מורשת ישראל ניצה דוידוביץ ואורציון ברתנא דוד מלמד האם ז'בוטינסקי היה אנטי דתי? דבורה שרייבוים 124 "כפל פירוש" ל"סיפור פשוט" של ש"י עגנון 132 יוסי שריד שיר: השריקה ההיא 133 תמי גור שיר: אישה של הרגלים 134 מיכל אמדור פולחן האכילה במסורת היהודית 139 יצחק קנדל המתת חסד - דילמות אתיות 154 מנחם שריד תגובות: הכרזת המדינה - האמת ההיסטורית 157 יוסי גולדשטיין תגובתו של "היסטוריון עצל" 170 יגאל עילם תגובה למגיבים 175 מאירה יעקבא כשגדוד העבודה הקים "סטודיה דרמטית"

4 ביקורת ספרים הספרות כמערכת תרבותית היסטורית חברתית עליזה שנהר 181 אבנר הולצמן )עורך(, ממרכזים למרכז - ספר נורית גוברין איך להיות מנהיג אידאלי שמשון שושני 185 יחזקאל דרור, איגרת למנהיג יהודי ציוני ישראלי אין דבר אנושי זר לפסיכולוג מוקי צור 190 דבורה שרייבוים, פגישה טיפולית רוצה להתפייס אך אינו מפויס אלי נצר 194 יוסי שריד, שירים הרומנטיקה האינטימית של שמשון הגיבור שלום דותן 196 פנינה גלפז פלר, נשים עליך שמשון - קורות שמשון )שופטים יג-טז( 200 יעל ויילר הפמיניזם לסוגיו סלביה פוגל ביזאוי, אלי אברהמי, אלי צור )עורכים(, מפנה מס' 47-46: נשים בישראל 2005, חברה פוליטיקה, מיצב, תרבות אסיה כמשאת נפש של הדיפלומטיה הישראלית גבריאל שפר 203 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, פרק בתולדות הדיפלומטיה של ישראל

5 כיוונים חדשים על יהודית ודמוקרטית - הוויכוח מו צה עד תו מו אלי אייל די! מספיק! הגיע השעה לסכם ס ו פ י ת את השיח הציבורי בעניין מדינה יהודית ודמוקרטית, לתת לו לבוש של נוסח חוק יסוד, לנהל את הוויכוח בכנסת - ולהחליט. כלומר, לחוקק חוק יסוד עקרוני ובסיסי בדבר זהותה ואופייה של מדינת ישראל. זה אמור, כמובן, לח ול בכנסת הבאה וראוי להתחיל בכך כבר בראשית כהונתה. ההיגיון, מיותר לומר, מתחיל להתייגע. קשה להיזכר בנושא שהציבור - במיוחד האקדמיה והתקשורת - דש בו יותר מאשר בשאלה של מדינה יהודית ודמוקרטית. סימפוזיונים מתוקשרים, דיונים מעמיקים, מאמרים מנתחים, מסות מחקריות - זו הייתה האופנתית שבסוגיות שעמדו על הפרק בחמש עשרה ואף בעשרים השנים האחרונות. כל גווני הדעות יצאו לאור - שמרנות וליברליות, ציונות ואנטי ציונות, דתיות וחילוניות, ימין ושמאל )ומרכז(. צמד המילים "יהודית" ו"דמוקרטית" הפך להיות, כדברי המשפטן המנוח אריאל רוזן צבי, "צמד מושגים הדומה לתאומי סיאם המחוברים בלב ובמוח". במשך הזמן נוצר קונצנזוס סביב הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית". בוויכוח נתעורר גם המתח בין יהודי ות לדמוקרטי ות והוא י ושב, בדרך זו או אחרת, על ידי הוגי דעות, משפטנים, מדינאים, רבנים ופרשנים. אכן, אין הסכמה מוחלטת בין הקצוות והמחלוקת בעינה: חסידי "מדינת כל אזרחיה" טוענים כי ישראל לא תהיה דמוקרטיה של ממש עד שלא תיטוש כל זכר לאופייה היהודי,

6 אלי אייל 6 כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחוקיה. ולעומת זאת גורס נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק - שמוביל, למעשה, את הקונצנזוס הרחב ביותר - שישראל מחויבת לעקרונות הדמוקרטיה המערבית וכי להשקפה זו שורשים עמוקים בתנ"ך. דווקא משום היותה יהודית, החברה הישראלית מחויבת לדמוקרטיה. שיפוט שוויוני, כמתחייב בחוק, הנו אבן יסוד בתורת ישראל; ההלכה והמעשה של הדמוקרטיה המערבית נובעים במידה )1( רבה ממקורות יהודיים! H ובכל זאת כשלו כל מאמצי החקיקה להגדיר, לאפיין ולזהות את מדינת ישראל בחוק יסוד כמדינה יהודית ודמוקרטית. בריתות קואליציוניות שונות מנעו זאת. החרדים אינם רוצים לתת לבית המשפט העליון סמכות לפרש חוקי יסוד, ובמיוחד חוק יסוד בדבר זהותה היהודית של המדינה; הח"כים הערבים אינם משלימים עם יסודותיה היהודיים )והציוניים( של המדינה; גם חלקים ממרצ הציונית גורסים "מדינת כל אזרחיה" כ ת ו ס פ ת ל"יהודית ודמוקרטית", ואינם רואים בכך תרתי דסתרי. אלה המבקשים להביא את היהודיו ת והדמוקרטיו ת לידי חקיקת חוק יסוד )שיהיה, בסופו של דבר, החוק המגדיר והמחייב את זהותה ואופייה של מדינת ישראל בחוקה בעתיד( מבינים היטב את מניעי המתנגדים - אלה המבקשים להתחשב עם ערכי המיעוט, אבל אינם מוכנים להחליש את הניסוח המפורש, הבהיר והחד משמעי שמבטיח ב מ ל ו א ן את הזכויות של כל מיעוט בישראל היהודית והדמוקרטית. H אבל, אחת ולתמיד, ראוי כי הציבור היהודי בישראל, על שפתו ותרבותו, יכיר בכך שאין לו בר רה אלא להתקיים במדינה יהודית ודמוקרטית שהיא מדינת ה ל א ו ם של העם היהודי. המיעוט הערבי בישראל חייב לקבל את הבסיס הלאומי התרבותי שלה. מדינות דמוקרטיות רבות שומרות בקנאות על הבסיס הלאומי תרבותי שלהן. אין חוג נאור בחברה הישראלית שלא יסכים כי היחס של מדינת הלאום היהודי צריך להתאים לאמות מידה מקובלות בתחום זכויות האדם )פרופ' קלוד קליין הציע לחוקק חוק יסוד: המיעוט הערבי, כדי לבנות מודל של מעמד המיעוט הערבי, הכולל זכויות ק ו ל ק ט י ב י ו ת בכמה תחומים, בעיקר לשון, תרבות, דת(. הרוב הלא דתי והדתי המתון רוצה מדינה בעלת פרופיל דמוקרטי גבוה, שיש לה זיקה מובהקת לעם היהודי באופן שאינו סותר את הדמוקרטיה, ושכל מה שנובע מאופייה

7 7 על יהודית ודמוקרטית - הוויכוח מ וצה עד תומו היהודי של המדינה לא ייחשב כסותר את הדמוקרטיה. ב 2002 נערך סקר שהזמינה ההסתדרות הציונית העולמית, בעת שהובילה את המהלך הציבורי למען חקיקת חוק יסוד: מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית. 70% היו בעד חוק שיקבע שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית ושיש שוויון זכויות למיעוט הלא יהודי הגר בתוכה. H אמנם, בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק, מדובר על "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" )2( )ובכך, כדברי נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, הוכנס דיבור זה לתרבות המשפטית והחברתית של ישראל(. היה זה נשיא בית המשפט העליון שאמר כי הדיבור על "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" הוא דיבור עמום. נרא ה שהטקסט אינו מקרין תשובה חד משמעית. אדרבה, הוא מעורר השגות מכיוונים שונים בחברה הישראלית בדבר הדואליות, שאהרן ברק ניסחה כך: "איננו ]עם[ ככל העמים; איננו ככל המדינות; הננו דמוקרטיה, וערכינו הם כערכים של כל מדינה דמוקרטית. אך אנו מדינה יהודית, ועל כן ערכינו הם ערכיה של מדינה יהודית." )3( כלומר, ייחודה של מדינת ישראל שהיא גם דמוקרטית וגם יהודית. היא מדינתו של העם היהודי. גם הוגי דעות, משפטנים, והיסטוריונים בעלי דעות ליברליות מובהקות טוענים כי המיעוט הערבי בישראל חייב לקבל את הבסיס הלאומי תרבותי שלה, שכן המדינות בעולמנו הן ברובן לאומיות, )4( יש להן בסיס תרבותי ולשוני המוסכם על הרוב ועקרון השוויון אין פירושו זניחת המורשת הלאומית והבסיס התרבותי לשוני שאימץ הרוב. גם הפוסט ציונים אמרו את שלהם. גם דוברים ערבים אמרו את שלהם. גם דוברי מפלגות שונות אמרו את שלהם. היה זה ויכוח מרתק, מעמיק, היורד לשורשי הפלפול המשפטי, ההגות הפילוסופית וגם לנבכי "נפש יהודי הומייה". הוויכוח מו צה. מי שיחטט בארכיונים ובספריות ובאינטרנט יתקשה למצוא אמירה חדשה, חוקה חדשה, טיעון חדש, רעיון חדש. הכל נאמר ונכתב. מדינה דמוקרטית? - אלה הם ערכים אוניברסליים. מדינה יהודית? - אהרן ברק נתן בה סימנים )המפליגים ב"פייסנותם" את הציבור הדתי(: l "מדינה יהודית היא מדינה שההיסטוריה שלה שלובה ושזורה בהיסטוריה של העם היהודי, ששפתה העיקרית עברית, ושעיקרי חגיה משקפים את תקומתה הלאומית; l מדינה יהודית היא מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה;

8 אלי אייל l מדינה יהודית היא מדינה המנציחה את זכרם של היהודים שנטבחו בשואה, ואשר נועדה להוות פתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל; l מדינה יהודית היא מדינה המטפחת תרבות יהודית, חינוך יהודי ואהבת העם היהודי; מדינה יהודית היא הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל; l מדינה יהודית היא מדינה שערכי החירות, הצדק, האושר והשלום של מורשת ישראל הם ערכיה; l מדינה יהודית היא מדינה שערכיה שאובים ממסורתה הדתית, שהתנ"ך הוא הבסיסי שבספריה ונביאי ישראל הם יסוד מוסריותה; l מדינה יהודית היא מדינה שהמשפט העברי ממלא בה תפקיד חשוב, ושענייני נישואין וגירושין של יהודים מוכרעים על פי דין תורה; l מדינה יהודית היא מדינה שבה ערכיה של תורת ישראל, ערכיה של מורשת היהדות )5( וערכיה של ההלכה היהודית הם מערכיה הבסיסיים." עד כאן אהרן ברק, על מרכיבי יה ודיותה של ישראל. H אלה הם, לפי ברק, שני ההיבטים העיקריים לגבי יהודיו תה של ישראל: היבט ציוני והיבט מורשתי. אין צורך להוסיף או לגרוע אם מבקשים קונצנזוס רחב בחברה הישראלית לגבי משמעות יהודי ותה של ישראל, ואם מבקשים רוב בכנסת לשילוב ערכים אלה - נוסף על הערכים הדמוקרטיים! - והטבעתם בהצעת חוק יסוד: מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. זהו הקונצנזוס המקיף ביותר לחילונים ולדתיים )תוך הבנה לחקיקת חוקים המקלים על מבקש נישואים אזרחיים וכיו"ב(, לימין ולשמאל - להוציא, כנראה, את השוליים בשני קצותיהם.

9 9 על יהודית ודמוקרטית - הוויכוח מ וצה עד תומו היה גם משפטן דגול שהציע להשאיר את ההגדרות הדמוקרטיות לחוק יסוד אחר ולהסתפק במהות היהודית והציונית של מדינת ישראל. העובדה שמשפטן )חילוני( זה טוען כי "למרכיב הדמוקרטי בשיח החוקתי קשיים ועמימות" אינה משכנעת, שכן חוק יסוד מטבעו מנוסח, לעתים, בעמימות ומחכה לפרשנותו של בית המשפט העליון )וראוי להדגיש: הכוונה אינה לגזור מסקנות משפטיות מערכים עמומים(. דומני שהדעה הרווחת היא שהיהודיות של המדינה והדמוקרטיות שלה הן שתי זרועות של אותה משוואה. ובכל זאת, על רקע המחלוקת של "הכל שפיט" ה ב ר ק י, מחייבת ההגינות להביא כאן את דבריו של אותו משפטן: "בכל חוק הבא להדגיש את אפיונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ציונית, יבוא סעיף מפורש המונע את התערבותו של בית המשפט לביטול או שינוי של אותו חוק, שאם לא כן יש לצפות לכך שבית המשפט יחליט באחד הימים שחוק כזה אינו ממלא אחרי המבחנים שבסעיף 8 )ראה בהמשך בהצעת החוק(. H הצעת החוק המובאת כאן נוסחה בידי משפטנים מקצועיים, אחרי שקלא וטריא ממושך עם אנשי אקדמיה מ ת ח ו מ י ם ש ו נ י ם וכן עם כמה פוליטיקאים. פרופ' שלמה אבינרי העיר פעם שנושא היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית איננו עניין של פסיקה. אמנם, יש לו גם היבט משפטי אבל הוא "עניין של דיאלוג, עניין שהציבור חייב להתמודד אתו, עניין שדעות שונות חייבות למצוא נתיב להידבר כדי למצוא, תוך כדי מחלוקת, את נקודת הקונצנזוס האפשרית היחידה... במשפט יש תמיד מי שזוכה ומי שמפסיד. בדיאלוג ובשיח הפוליטי, עם הרבה תבונה, עם הרבה רצון טוב, עם הרבה נכונות לסובלנות, יכול להיות שכל הצדדים - והם לא רק שני צדדים אלא הרבה צדדים - יכולים לצאת כאשר אף אחד מהם איננו מפסיד לחלוטין ואף אחד מהם אינו זוכה לחלוטין. זוהי טיבה של הפשרה הפוליטית. הפרדוקס הוא שהפשרה היא )6( מטבעו של השיח הפוליטי, אך איננה תמיד מטבעה של הפסיקה המשפטית". ימי בחירות הם ימים ט ו ב י ם להעלאת נושאי קונצנזוס )מצעים, ס סמאות, רטוריקה(, והם ימים ר ע י ם להעלאת נושאי קונצנזוס מסוימים )חשש מהסתייגות של ציבורים שונים שאת תמיכתם ניתן לקבל במעטה של עמימות(. אולי יהיו מי שיקומו וידברו על הצורך לחוקק, סוף סוף, את חוק היסוד הזה.

10 אלי אייל 10 הערות: ארתור הרצברג, יהודית ודמוקרטית - על רקע הסכסוך עם הפלשתינים והזיקה ליהודי התפוצות, 1. כיוונים חדשים מס' 3. הרצאת אהרן ברק בקונגרס הציוני הל"ד, כיוונים חדשים מס' ראו: שם. 3. דניאל פרידמן, הארץ, 17 באוקטובר 2000, "או מאבק או השתלבות". 4. הרצאת אהרן ברק בקונגרס הציוני הל"ד, כיוונים חדשים מס' שלמה אבינרי ברב שיח של הקונגרס העולמי למדעי היהדות )1 באוגוסט, 1997(. 6.

11 11 על יהודית ודמוקרטית - הוויכוח מ וצה עד תומו נספח

12 12 אלי אייל

13 על יהודית ודמוקרטית - הוויכוח מ וצה עד תומו 13

14 14 אלי אייל

15 על יהודית ודמוקרטית - הוויכוח מ וצה עד תומו 15

16 אלי אייל 16 n

17 הסתירות בחיים היהודיים המודרנים שאלת הדת ביהדות מצפה להגדרה מחדש "לא לריב עם העולם ולחיות על פי מסורת האבות" ארתור הרצברג על סף העידן המודרני, במאה התשע עשרה ולקראת העשרים, הבינו היהודים אל נכון, שהמסורת שלהם מחייבת לאו דווקא אידאולוגיה דתית, אלא בעיקר מעשים המתחייבים מן הדת. אך המעשים שבחרו לעשות עתה, היו שונים ממנהגם במשך מאות שנים. שעה שבעבר הסתפקו בהתנהגות שונה מן הנוצרים - למשל, לכסות את הראש בעת התפילה במקום לגלותו, סברו היהודים עתה, בעידן המודרני, כי עליהם להתנהג כמו החוגים המודרניים ביותר בין הנוצרים. הם היו מודעים לכך שהנצרות, הגם שיש בה שילוב של אמונה ומצוות, מדגישה בעיקר את האמונה, וביקשו להשתלב בגישה הזאת, בעשייה של החברה הכללית, הנוצרית, לצאת מן המסגרת הסגורה, אך לדבוק במישור המעשה הנכון. זה הרקע לכך שבמהלך המאה התשע עשרה ואל תוך המאה העשרים השתלבו היהודים בחיי האמנות והתרבות. לפתע הופיעו שמות יהודיים רבים מעל גבי תמונות במוזיאונים, בין נגני התזמורות ובמגוון רחב של תחומי תרבות ופעולות נדבנות. יחד עם זאת, הטמיעה של היהודים ואימוץ נורמות ההתנהגות השליטות לא הסתיימו בהדגשה חדשה של "המעשה" על פני "האמונה". התהליך שהתרחש היה עמוק יותר פרופ' ארתור הרצברג, רב קונסרבטיבי, הוא פרופסור אורח במדעי הרוח באוניברסיטת ניו יורק, פרופסור )אמריטוס( לדתות באוניברסיטת דארמות, והיה פרופסור להיסטוריה יהודית באוניברסיטת קולומביה.

18 ארתור הרצברג 18 ולא הסתיים עד עצם היום הזה. היהודים בכל רחבי העולם השקיעו מאמצים רבים, בשם קהילותיהם, כדי להפוך את היהדות לדת גלויה ופתוחה. מנגד, הציונים עשו מאמץ להקים את המדינה היהודית כדת של ממש עבור הקהילה היהודית הכלל עולמית. כתוצאה מכך נפתחה בפני היהודים האפשרות לזנוח את הדת היהודית שירשו מאבותיהם ולהקדיש עצמם לפולחן הפוליטי החדש, "המודרני", שהוביל לתוצאה המיוחלת של כינון האומה היהודית המודרנית. במהלך מאה שנים לפחות, עד לאחרונה, שלטה בקהילה היהודית הכלל עולמית, בישראל ובכל רחבי העולם, התפיסה, שכעת יש מערכת חדשה של מצוות - ואלה הפכו למערך המצוות והפולחן הדתי של יהודים רבים בני זמננו. הליברלים מחפשים נתיב אל המסורת הדת החדשה נתפשה כבעלת ערך רב יותר, משום שפתחה בפני היהודים את האפשרות להתנהג ככל אדם אחר בזירה הפוליטית ובזירה החברתית בת התקופה, תוך כדי טיפוח הזהות היהודית. יתרון נוסף של הגישה הדתית החדשה הזאת היה, שחסידיה יכלו לנטוש בחופשיות את המורשת היהודית הדתית, ואכן עשו זאת הלכה למעשה. הם לא היו מודעים די הצורך לכך שהיו חסרים השכלה יהודית קלאסית ולא חשו כל צורך לטפח משהו מתוכה כדי לשמר את הקשר הרצוף עם העבר. החיים היהודיים המודרניים בכל רחבי העולם נעשו, אפוא, מלאי סתירות. מנהיגי היהדות המודרנית, שירשו עם היסטורי, יכלו לברור לעצמם בצורה קפדנית רק את פרקי ההיסטוריה שביקשו לשמ ר, ובתפוצות הרשו לעצמם לזנוח לגמרי את השפה העברית. ואף על פי כן, כפי שעולה מן המאמרים היוצאים מן הלב של א"ד גורדון, הבינו יהודים ליברלים, כבר בהתחלה, שהליברליות שלהם אינה מספקת. לדבריו, היה עליהם למצוא את הנתיב המתאים להם אל המסורת. במאמרו על יום הכיפורים גורדון אינו אומר במפורש, כי הוא רוצה שהיהודים, באשר הם, יחושו שהם מצווים לצום ביום הקדוש מכל הימים, אך הנימה הזאת עולה מבין השורות. בן דורו, אחד העם, דבק בכמה מן האיסורים החלים בשבת, ואילו משה שרת דרש להביא לו סידור וטלית בחגים, גם כאשר ישב בבית הסוהר הבריטי. כל אחד מאתנו נאלץ להחליט במהלך חיו על הגבולות הדתיים המתאימים לו. גם מי שאינם מאמינים, כי ספר השמים פתוח והיד רושמת את מעשיהם ומחדליהם, יודעים אל נכון, שההחלטה לא לצום ביום הכיפורים קשה ביותר ויש לבחור בדרך הזאת רק במצב של סכנה, או מתוך חשש לבריאות. כל יהודי היכול לקיים את מצוות הצום חייב לנהוג כשאר היהודים. הקביעה הזאת אינה שונה בהרבה מן

19 19 שאלת הדת ביהדות מצפה להגדרה מחדש המבוכה של נוצרים רבים, שאינם מאמינים כי ישו אכן נולד לידת בתולים במלוא מובן המלה, ואף על פי כן הם נוהגים ככל הנוצרים בני דתם ומציבים בבית ובמשרד את עץ החג המולד. מי שיכולים ללכת לעבודה בראש השנה וביום הכיפורים, כאילו היו אלה ימי חול, יודעים, כי מרבית האנשים הרואים עצמם חלק בלתי נפרד מן העם היהודי מקיימים את יום הכיפורים כהלכתו. זהו סימן של השתי כות, אות של היות הפרט אחד מן הכלל. זאת ועוד, יהודים רבים אינם מקיימים באורח אישי את כל חוקי הכשרות. ואף על פי כן, מי שרוצים להדגיש, כי הם קשורים עדיין למסורת, דבקים במנהגי הכשרות, לפחות בפומבי. כל מוסדות הממשל בישראל ומרבית המוסדות היהודיים באשר הם מקיימים את מנהגי הכשרות. הנה כי כן, בין אם מתוך בחירה אישית ובין אם מתוך נאמנות לקבוצה, היהודים חיים כיום על פי מבחר זה או אחר של מנהגי מסורת מן העבר. הזדמנויות חדשות בעולם החופשי מדוע קיימת האפשרות הזאת לברור מתוך המסורת? יש לכך כמה וכמה סיבות ברורות ומתמשכות. הסיבה הנפוצה ביותר בקרב יהודים, ללא קשר למוצאם ולרקע שבאו ממנו, נעוצה בעבר האישי של כל אחד. יש המורדים בעברם ומבקשים להשליך מאחורי גוום את כל אשר למדו, כדי להתפנות לחיים חדשים ולחוויות חדשות. אחד מביטויי הלעג הנצחיים כנגד המוני המהגרים היהודים לארצות הברית לאחר 1882, בעיקר ממרכז אירופה וממזרחה, היה כי בעוזבם את עולם היהדות הדתית במזרח אירופה, ארזו המהגרים את הטלית והתפילין במטלטליהם. אך אי שם במהלך השיט הם מצאו אותם מתגלגלים בין חפציהם ובהיכנסם לנמל ניו יורק השליכו את כלי הפולחן האלה אל הים. אך לא כל המהגרים, אף לא רובם, נהגו כך. נהפוך הוא, ספרי הזיכרונות של המהגרים מלאים סיפורים על כך, שמספר הסוכות שבנו תושבי מזרח העיר ניו יורק, "איסט סייד", בשנות השמונים של המאה התשע עשרה, היה רב יותר ממספר הסוכות שנהגו יהודים במזרח אירופה לבנות קודם לכן. בחסות החירות של אמריקה היה קל הרבה יותר לבנותן אותן, לקשטן ולקיימן במשך שבוע ימים בחצרות הבתים במזרח ניו יורק. איש לא תקף את הסוכות הרעועות האלה, הן לא עוררו פוגרומים אנטישמיים, כפי שקרה ברוסיה תחת שלטונו של הצאר. שימור מנהגי הדת של היהודים נועד לשתי מטרות מנוגדות: היו שבירכו על החירות החדשה שניתנה להם ומימשו את הזכות הקיימת בעולם החדש להינתק מן המסורת הדתית, עד כדי קיום מסיבות ריקוד בערב יום הכיפורים. אחרים, שבאירופה הקפידו להגדיר עצמם יהודים, ניצלו את ההזדמנות הניתנת בעולם החופשי

20 ארתור הרצברג 20 לקנות כרטיסי כניסה לבית הכנסת לתפילות ראש השנה ויום הכיפורים, שניצחו עליהן חזנים רבי מוניטין. בין המהגרים היו גם יהודים, שדבקו במצוות שקיימו בעבר, שכן רק בשם המצוות האלה יכלו לדרוש לעצמם את המעמד שהיה להם בחברת המוצא באירופה. הביטוי החשוב המוקדם ביותר של הנושא הזה קיים ברומן האחרון והבלתי גמור של שלום עליכם, סופר היידיש החשוב ביותר שהגיע אי פעם לארצות הברית. בפעם הראשונה הגיע לאמריקה בראשית המאה העשרים. כעבור שנים ספורות חזר לרוסיה, משום שלא היה מסוגל להתמודד עם אווירת התככים הפרועה של החברה היהודית החדשה. אך כאשר החמיר המצב, הוא נאלץ לעזוב את מזרח אירופה והשתקע באמריקה. הוא התפרנס מכתיבת סיפורים בהמשכים בעיתון הסוציאליסטי פורוורד, שעורכו, אברהם כהן, היה העורך הטוב ביותר בעת ההיא ביידיש. שלום עליכם זכה להוקרה של הציבור היהודי כולו, סופרים כפשוטי עם. התנפצות הס דר הישן של כבוד וחסד עם מותו טרם עת בשנת 1915, הספיק לפרסם את חלק הארי של ספרו האחרון, מוטל בן פייסי החזן. מוטל בן פייסי, הגיבור הצעיר ביותר בין גיבורי סיפוריו, מגיע לאמריקה לבדו ללא משפחה ומצטרף אל בית הכנסת שהקימו מהגרים יוצאי עיר מולדתו. בקטעים המרגשים ביותר בספר מגלה מוטל בן פייסי מה עולה בגורלם של מהגרים. בעיר מולדתו באירופה הוא זכה לכבוד רב בזכות אביו, שהיה חזן מלומד, שגידל את ילדיו לתורה ולמצוות. ואילו עתה, בניו יורק מתעלמים ממנו מנהיגי קהילת המהגרים שנמנה עם חבריה. מכאיב עוד יותר היה לראות את חוסר הכבוד שרוחשים בני הקהילה לאדם קשיש, שבעיר המוצא היה השוחט של הקהילה ואדם מכובד, שני בדרגתו לרב, ואילו כאן, בתוך ערב רב של מהגרים, שבראשם עמדו מי שהצליחו בארץ החדשה לאגור במהירות מעות אחדות, לא היה עוד כל צורך בו ובשירותיו. הסדר הישן של כבוד וחסד התנפץ לרסיסים. הטרגדיה של הארץ החדשה הייתה, שהערכים אשר שלטו בכיפה בארצות המוצא נמוגו כאבק פורח. מי שדבקו באורח החיים הדתי המסורתי נאלצו להילחם על חייהם. הם התרכזו בבתי כנסת ובמוסדות אחרים שהקימו לעצמם. במשך שני דורות, לפחות, ראו את עצמם האנשים האלה כאירופאים גולים. הדרך היחידה להשתחרר מתחושת העקירה, לפחות בפועל, הייתה לוותר לפחות על חלק מן המצוות הישנות.

21 21 שאלת הדת ביהדות מצפה להגדרה מחדש המצב הדתי של יהודי אמריקה החל להשתנות, עד מהרה גם באופן קיצוני, לאחר מלחמת העולם השנייה. בניגוד למה שנהוג לכתוב ולומר, התהליך הזה התרחש לא כתגובה מיידית לשואה. נהפוך הוא, ביסודו של דבר לא היה כל ניסיון לבחון מחדש את היהדות לאור השאלה הגדולה: מדוע התיר אלוהים לאימה הזאת להתרחש? למען האמת, גם עכשיו אין כל תהליך מעמיק של חשיבה מחדש על השאלות התאולוגיות המעמיקות המתעוררות בעקבות השואה, לא אצל הניצולים, בוודאי לא בקרב השורה הנכבדה של "תאולוגים של השואה", שלא חוו אותה כלל. אנשים דתיים וחילונים התנסו בחוויות הקשות של השנים ההן. היו מי שעברו ממחנה למחנה, אחרים דבקו באמונות הישנות שלהם. אך לא התרחשה כל רעידת אדמה. מבין הסוציאליסטים והקומוניסטים שניצלו, אין רבים הנוהגים לבקר בבתי הכנסת. מנגד, איני מכיר אלא קומץ של אנשים שהיו דתיים בשנת 1939, ולאחר 1945 העזו פנים כנגד אלוהים, או כפרו בעיקר. השינוי בדת אחרי השואה ואף על פי כן, לאחר השואה חל שינוי מהותי במצבה של הדת היהודית. היו לכך שתי סיבות. ראשית, עצם טבעם של הניצולים. בתקופות קודמות, בעיקר בשנות ההגירה ההמונית לאמריקה, בשנים , באו יהודים ממזרח אירופה כיחידים. רק מהגרים מעטים באו כקהילות מאורגנות. לפיכך, מי שמצאו בבואם מכרים מארץ המולדת גילו עד מהרה, כי גם אם יוצאי עיר אחת הקימו מוסדות, או התרכזו בשכונה אחת, ניהל כל אחד לעצמו אורח חיים חדש. לאחר שנת 1945 פחתה התופעה הזאת. ניצולי השואה באו, לא אחת, בקבוצות, לעתים כקהילות שלמות. רבים אף ניסו לחזור לבתיהם המקוריים באירופה, אך גילו כי אין הם יכולים עוד למצוא מקלט בערים שכל רכושם בהן נגזל. ההגירה בקבוצות התקיימה במיוחד בקרב אנשים דתיים, שדבקו זה בזה בחוזקה, כדי ליצור מחדש את הערכים ואת התרבות הדתית שנגזלו מהם. הם יצאו למקומות חדשים, בעיקר לאמריקה ואל המדינה היהודית החדשה, ישראל, לא כדי להשתלב בערכים החדשים של החירות האמריקאית או של הלאומיות הציונית. מרביתם העדיפו לפסוח על שתי הסעיפים: לא להיות ציונים בתרבות היהודית הלאומית במדינת ישראל, ולא להיות אמריקאים חופשים בארצות הברית. נהפוך הוא, הם באו אל העולם היהודי החדש כדי לבנות ולשחזר כמיטב יכולתם את אורח החיים של הקהילות היהודיות שנולדו וגדלו בהן. לכל מקום שהגיעו הפליטים האלה, הם יצרו בכוונת מכוון ובמלוא הדבקות שינוי במהותם של החיים היהודיים.

22 ארתור הרצברג 22 השינוי הגדול בארצות הברית חל בשנות ה 50 של המאה העשרים, שהיו שנות תחייה ליהדות החרדית, בזכות המהגרים החדשים שהגיעו מאירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. בשנות ה 20 ובשנות ה 30 של המאה העשרים הלך והתפוגג אורח החיים הייחודי של מה שנותר מאזור ה Side East של ניו יורק ומשכונות דומות בערים גדולות אחרות באמריקה. הדור השני שגדל בשכונות האלה נטמע בזרם המרכזי של התרבות האמריקאית, אם גם רבים שמרו אמונים לזהות היהודית שלהם. ואילו בשנות ה 50, עם התחזקות הזרם החרדי בין יהודי ארצות הברית, נתנו החרדים ביטוי לייחודם הנפרד במערכת חינוך כפולה לילדיהם: חינוך אורתודוקסי מודרני בבתי ספר חילונים בשעות הבוקר, ועוד כארבע שעות של לימודים עיוניים ומעשיים בספרות היהודית הקלאסית. רק מעטים מהם שלחו את ילדיהם לבתי הספר היהודיים הרגילים, שה קנו במסגרת אחת של בית ספר פרטי הן את ההשכלה החילונית והן את ההשכלה הדתית. במשך הזמן הקימו לעצמם חוגי החרדים מערכת חינוך נפרדת של בתי ספר במתכונת מלאה. היה בזה משום הכרזה על הזהות הייחודית שלהם. אך יותר מכך, הם קבעו בכך את המסגרת התקנית של הקהילה היהודית החרדית ככלל. שנית, ממקום שונה לגמרי, מצפון אפריקה ומאיראן, זכה העולם היהודי לדחיפת אנרגיה חדשה, שסייעה גם היא לשינוי צביונו. מאות אלפי היהודים שהגיעו, בעיקר לישראל, לא היו קהילה אחת בעלת השקפת עולם אחת. נהפוך הוא. רבים מיהודי איראן ומן היהודים יוצאי מצרים נטמעו במידה רבה בתרבות מעמד הביניים בארצות מוצאם. אך הארצות האלה לא עברו את המהפכה התרבותית שהתרחשה באירופה בעידן הנאורות וההשכלה, שהיו לה השלכות על ערכי המסורת הדתית. תרבות האסלאם שחיו בתוכה לא עברה תהליך של התעוררות, של רפורמה, של שינוי כתוצאה מן הפילוסופיה המודרנית. תרבות יהודית חדשה? הדבר נכון עוד יותר לגבי המוני היהודים שהיגרו מצפון אפריקה. אלה היו מודעים לגישה החילונית עוד פחות מן המיעוט היהודי שזכה להשכלה מערבית בקהיר ובטהרן. יהודי צפון אפריקה היו ברובם מסורתיים ביותר. היהדות שלהם הייתה נינוחה ואקלקטית. רבים נהגו לבקר בבית הכנסת בבוקר יום השבת ולהיפגש שנית במשחק הכדורגל אחרי הצהריים. יחד עם זאת, שמרו בבית על כשרות וקיימו את מנהגי המסורת העיקריים, מראשית החיים עד המוות.

23 23 שאלת הדת ביהדות מצפה להגדרה מחדש הנה כי כן, קבוצות שונות של ניצולי שואה ועולם מארצות האסלאם הגיעו אל מדינת ישראל הצעירה בקבלם ללא עוררין את העובדה, שבאו לא כדי ליצור תרבת יהודית חדשה, שתהיה תחליף למסורת העבר. הדבר נכון עד עצם היום הזה. שיעור שומרי המסורת העממית הוא גבוה, בעיקר משום שהספרדים יוצאי הארצות המוסלמיות ממשיכים לקיים את עיקרי המסורת הדתית היהודית כחלק בלתי נפרד מאורח החיים האישי שלהם. השינוי המהותי במצב הדת בישראל הוא תוצאה של גישתם העיקשת של היהודים הדתיים יוצאי מרכז אירופה. בראשית ימי המדינה הסכים ראש הממשלה, דוד בן גוריון לשחרר את תלמידי הישיבות מן השירות בצבא. הפטור הזה חל אז על פחות מאלף תלמידים. לפיכך לא הייתה לכך כל חשיבות צבאית. כיום חל הפטור הזה על לפחות 30,000 תלמידים בשנה. התמיכה הכספית הממשלתית, הניתנת לתלמידי הישיבות, הייתה נושא למחלוקת פוליטית המעלה ומפילה ממשלות. יתרה מזאת, הדבר השפיע במידה מסוימת על הכלכלה של ישראל. רבים מתלמידי הישיבות עובדים בצורה בלתי חוקית, אך ממשיכים להיות רשומים כתלמידים. בנוסף לכך, דורשות המשפחות החרדיות לקבל תמיכות כבדות משקל, כדי לסייע להשיא את ילדיהם, לרכוש דירות, להיות חלק מן החברה בישראל. המפלגות החרדיות נאבקות להגדלת כספי התמיכות בתלמידי ישיבות, המבלים את כל ימיהם בבית המדרש. מנגד, דורשים החילונים להפסיק כל תמיכה בחוגים האלה. מוקדם מדי לדעת כיצד תסתיים המחלוקת הזאת. הדת היהודית בישראל אינה עוד גורם שולי הנוגע למעטים. היא נושא הנמצא יותר ויותר במוקד החיים הפוליטיים בישראל. יחד עם זאת, טעות היא להפריז בחשיבות התופעה של התגברות קיום המצוות בקרב רבים בישראל. חרף המהומה הרבה סביב המחלוקת בין חרדים לחילונים, אין מדובר במגמה המאיימת להשתלט על החברה בישראל. הרוב החילוני אינו מקבל ואינו מתכוון לקבל על עצמו את תפקיד שומר הביטחון של המדינה, שעה שדתיים רבים משימים עצמם תלמידי ישיבות, ומסרבים לשאת על גבם את נטל תלמודם. הגירעון הגובר במאזן תקציב המדינה, כתוצאה מכך שקבוצה גדולה של אנשים אינה נמצאת במעגל העבודה, או שחבריה תורמים אך מעט מזעיר לכלכלת ישראל, לא לעד יוטל על כתפי הרוב. הנה כי כן, הדת היא עניין הקשור בהכרח בזירה הפוליטית ובפרודוקטיביות הכלכלית. ומי שמעשיהם ואורח חייהם מאיימים על הביטחון ועל הכלכלה של ישראל יפסידו, אל נכון, במערכה.

24 ארתור הרצברג 24 דמיון מסוים למצב בכנסייה הקתולית דומה, אפוא, כי עניין הדת בישראל, כמו גם בתפוצות, לא במהרה ירד אל תהום הנשייה. ככל שחולף הזמן מתברר, כי השאלה הזאת היא מהותית מאוד בכל מקום בעולם היהודי. במה מאמינים? איזה פולחן מקיימים? עד כמה משפיע העבר הדתי על ההווה היהודי? הדבר מזכיר בצורות שונות את המצב השורר כיום בכנסייה הקתולית ברחבי העולם. רק מיעוט קטן של קתולים מקיים את כל מצוות הכנסייה. אין כל ספק, כי קתולים ממוצא אירופי מטילים על עצמם מגבלות על הילודה, לא פחות מאשר משפחות בנות דתות אחרות. ספק רב, עד כמה מאמינים האנשים האלה בתאולוגיה הבסיסת של הכנסייה. ואף על פי כן, יש כבוד והוקרה לאפיפיור והציבור מתייחס ברצינות לקרדינלים, גם אם אחדים מהם זוכים לביקורת נוקבת. מצב הדת היהודית אינו שונה בהרבה. התאולוגיה האורתודוקסית והרבנים הקיצונים אינם זוכים לתשומת לב רבה. אך במובנים רבים מאוד האמונה חיה ונושמת. שאלת מקום הדת ביהדות טרם הוכרעה והיא מצפה עדיין להגדרה מחדש. הרמז העיקרי לדרך שעלינו ללכת בה טמון בפסיקה הרבנית במאה השנייה, כאשר היהדות הוגדרה מחדש במהלך שני דורות לאחר חורבן הבית בשנת 70 לספירה, ובימי המרד הרציני האחרון נגד רומי סביב שנת 130. בראש המרד עמד מנהיג צבאי פוליטי, בר כוכבא, שזכה לעידודו של גדול רבני התקופה, רבי עקיבא. אך המרד נכשל. מנהיגי היהדות נאלצו להשלים עם העובדה, שעליהם להמשיך לחיות כמיעוט מפוזר במקומות רבים בעולם וכי עליהם להגדיר את חייהם באמצעות המעשים והמצוות שיש אפשרות לקיימם. מן המאה השנייה ואילך ויתרו המנהיגים הדתיים על רעיונות נשגבים המבטיחים כי הישועה תבוא מידי אלוהים, שיעמוד לצדם במלחמה נגד רומי. נהפוך הוא, הרבנים אסרו על חסידיהם לשגות בחלומות שאלוהים יופיע אי מזה ויובילם חזרה אל הארץ המובטחת. אירוע מעין זה עשוי להתרחש, כך אמרו, רק אי שם בעתיד, כאשר האל שבשמים יחליט על כך. ואילו בהווה, שומה על היהודים לחדש ככל האפשר את אורח חיי היומיום ובשעת הצורך לקיים חלק מן המצוות גם בסתר. הרומאים היו מודעים היטב לגישה הזאת של היהודים ולכן הטילו איסורים שונים לקיים מצוות רבות שהיהדות הרבנית החדשה הדגישה. כך, למשל, נאסר על הרבנים ללמד את חסידיהם את הטקסט של התנ"ך על פי הפרשנות הרבנית שלהם. אויבי היהדות יצאו למלחמה, לא נגד אמונה מופשטת בדבר גאולת היהודים, אלא ניסו להרוס את המצוות הקשורות בחיי היומיום. הרבנים לימדו את היהודים - את מי שהסכימו להאזין - להגן על אמונתם באומץ, להיות מוכנים למות על קידוש השם, ולעשות זאת במסירות רבה.

25 25 שאלת הדת ביהדות מצפה להגדרה מחדש "דינא דמלכותא דינא" יש עוד דבר שהרבנים ה קנו לתלמידיהם במאה השנייה לספירה. הגם שרבים מהם לא בחלו בשנאת הגויים שפגעו בהם כל כך, הם היו מודעים לכך שהמיעוט היהודי יוכל לשרוד רק אם יתקיים במסגרת חברת חוק ואם ישלים עם העובדה, שחוקי חברת הרוב הם הערובה היחידה לקיומו. הרבנים לא חסכו מעצמם זעקות שבר אל אלוהים, כנהוג בפסח, לאמר: "שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו." לעתים הגיעו לדרגה קיצונית של כעס, באומרם, כי גם את הטוב בגויים יש להרוג. יחד עם זאת, הדעה הרווחת בקרב מחדשי היהדות במאה השנייה הייתה שצפויות ליהודים שנים ארוכות של חיי מיעוט ברחבי העולם וירחק היום שיכבשו בו את העולם למען אלוהיהם ולמען ערכי החיים הייחודיים שלהם. ביאת המשיח לא במהרה תתרחש, הגם שהנוצרים ה רבו לדבר בה, וחרף העובדה שיהודים מיסטיקנים שעסקו בלימודי קבלה סודיים למחצה נהגו במשך מאות בשנים לחשוב שאפשר לזרז את בואו. ואף על פי כן, חרף המגמות האלה, פסק הזרם המרכזי של היהדות הרבנית, כי מעתה מוטל על היהודים ללמוד לחיות כמיעוט לצד שכניהם. הרבנים מעולם לא מצאו פתרון לשאלה, מדוע סללו הרומאים דרכים וגשרים, בעיקר בארץ הקודש: האם עשו זאת לרווחת כל התושבים, או רק כדי לייעל את השלטון הצבאי שלהם על יושבי האזור? היו דעות לכאן ולכאן, ולהלכה הכף מעולם לא הוכרעה, אך למעשה הם פסקו, כי "דינא דמלכותא דינא", וכי היהודים חייבים לציית לחוקי המדינה. הם הורו עוד כי גם אם דברים רבים אסורים על פי ההלכה, מותר לעשותם כדי שהיהודים יוכלו לקחת חלק בכל דבר הקשור בטובת החברה. כך, למשל, קיסריה הייתה בעת ההיא עיר הבירה של ארץ ישראל וישבה בה אוכלוסייה מעורבת של בני דתות שונות. גם הסנהדרין העביר את מושבו אליה, חבריו קיימו בה את דיוניהם והתלבטו בשאלות הקשורות בחיים בכפיפה אחת עם הגויים. הפסיקה של רבן גמליאל אחד הסיפורים הקשורים בחיים המעורבים האלה מתועד בפסיקה של רבן גמליאל, נינו של הלל. הסיפור מתייחס לבית המרחץ בעכו, שרבן גמליאל נהג לרחוץ בו, חרף העובדה שהכניסה אליו הייתה כרוכה במעבר מתחת לדמות האלה אפרודיטה שהוטבעה מעל קשת הכניסה. וכך מספר התלמוד:

26 ארתור הרצברג 26 שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי. אמר לו: "כתוב בתורתכם 'לא ידבק בידך מאומה מן החרם'. מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי?" אמר לו: "...אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי." אין אומרים: "נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי", אלא אומרין: "נעשה אפרודיטי נוי למרחץ"....אף אם נותנים לך ממון הרבה אי אתה נכנס לעבודה זרה שלך ע רום. ]...[ זו עומדת על פי הביב וכל העם משתינין לפניה....את שנוהג בו משום אלוה? אסור. את שאינו נוהג בו משום אלוה? מותר. )עבודה זרה מד ע"ב, מבוא, מתורגם ומנוקד על ידי הרב עדין שטיינזלץ, ירושלים: המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 186(. מאות שנים אחר כך עדיין הלכה פסוקה היא, כי פיקוח נפש דוחה שבת ואף את יום הכיפורים. רבני המשנה פסקו כי ההלכה הזאת חלה רק על יהודים, לא על מי שאינם יהודים. יחד עם זאת, במהלך מאות בשנים, בעיקר לקראת סוף ימי הביניים וראשית העידן המודרני, נטו הרבנים לפסוק כי "למען השלום" אין לעשות הבחנה כזאת. כל אדם באשר הוא זכאי להתייחסות שווה. לסיכום, יש מידה מסוימת של כעס בפסקי ההלכה של הרבנים מן המאה השנייה ואילך. אך בדורות שלאחר מכן שלטה בכיפה, הלכה למעשה, הדעה כי היהודים חייבים לנהל אורח חיים המאפשר לשכניהם לחיות בשלום ובביטחון ולעורר בהם שמחה על שהיהודים חיים בקרבם. שני לקחים למדנו להחיל על עצמנו ועל הסובבים אותנו מימי המאה השנייה ואילך: לא להתקוטט עם אומות העולם ולחיות על פי מסורת האבות. הערכים האלה, שנוסחו לראשונה לפני כאלפיים שנה, מהווים עבורנו אתגר עד היום. ]תרגום: מיכל סלע[ n

27 תפקידו של איש הרוח בעת הזאת אביעד קליינברג הנה שיר עברי על גבורה: אימא אמרה לדני: ילדי הוא גיבור ונבון, ילדי לא יבכה אף פעם כפתי קטון. פרח נתתי לנורית, קטן ויפה וכחול; תפוח נתתי לנורית, נתתי הכול. אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין. זה רק הדמעות, הדמעות, הן בוכות מעצמן. נורית אכלה התפוח, הפרח זרקה בחצר, הלכה לשחק עם ילד אחר. אינני בוכה אף פעם, גיבור אני לא בכיין, אך למה זה אימא, למה, בוכות הדמעות מעצמן? פרופסור אביעד קליינברג הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב.

28 אביעד קליינברג 28 והנה שיר יווני על גבורה: ענה לה הקטור העזוז מנופף הקובע ויאמר: אכן, אשתי, גם לבי בי ידאג לאלה; ואולם אבוש בפני הטרויים ובנות טרויה סרוחות השמלות, אם לא ארדה בקרב ואשאר פה כרך לבב; לבי גם הוא לא יתנני לעשות כן, כי הסכנתי להיות לעולם בלי חת וצאת בין חלוצי הטרויים לשם ולתהילה לאבי ולתפארת לעצמי. יען ידעתי נאמנה וברוחי ובנפשי ת כ נתי: יבוא יום ותאבד מעיר בת א יליוס הקריה הקדושה, והיה לאובד פריא מוס וע ם פריא ם תופש הכידון. אפס לא כן יצערוני מצוקות תבאנה על טרויים, גורל ה ק ב ה הורתי, מנת חלק פריאמוס השליט, גם לא מנת חלק כל אחי, אל בני החיל הרבים, אשר יתפלשו בעפר ויפלו בידי מנדיהם, כאשר א צ ר עליך, יום יגזול חופשתך וינהגך אחד מבני הא כ יים בשריון הנחושת, ואת בוכה. תהיי אורגת בא ר גוס, ופקודת נוכריה עליך: תהיי שואבת המים מ ע ין היפ רי ה או מ ס יס למורת רוחך ולמרות רצונך, גורלך יכריחך. והיה האיש, אשר יראך רוחצת בדמעות, ואמר: הנה אשת חיק הקטור, הראשון וראש בגיבורי טרויה מכניעי הסוסים, עת צרו על איליוס הקדושה! ככה אז יאמר האומר ויחדש צערך בליבך, אשר אין לך איש כמוני להעביר ממך יום העבדות. טוב לי וארדה בור שחת, ויכס עלי עפר ואפר, טרם אשמע אנקתך ואראך בלכתך בשבי! מה משותף לשני השירים האלה, ל"דני גיבור" מאת מרים ילן שטקליס ולאיליאדה מאת הומרוס? לכאורה לא הרבה. כאן דני הילד המתייסר באהבתו הנכזבת לנורית הבוגדנית ושם הקטור הגבר המתייסר על הגורל הנורא המצפה לרעייתו הנאמנה אחרי נופלו בקרב. ואף על פי כן, יש משהו חשוב המשותף לשני הגיבורים. לשניהם אידאל של התנהגות

29 29 תפקידו של איש הרוח בעת הזאת ראויה: דני הוא ילד גיבור ונבון, לא פתי קטון; הוא עוצר בדמעותיו - או לפחות מנסה - כי לא יאה לגיבור להזיל דמעות. הקטור אינו יכול שלא לצאת לקרב, אף על פי שהוא מודע לתוצאות הרות האסון של השתתפותו במלחמה. אין הוא מציל בגבורתו את טרויה; הוא אינו מגן בגופו על אשתו וילדו הקטן. אדרבה, בהחלטה לצאת למלחמה הוא ממיט אסון על העיר. לו נשאר בביתו, מאחורי החומות האיתנות, לא היו בני החיל הרבים מתפלשים בעפר ואשת חיקו האהובה לא הייתה שואבת מים, רוחצת בדמעות, מ ע ין היפ רי ה או מ ס יס. שני הגיבורים שלנו מתביישים שלא לעמוד באמות המידה המוסריות שהציבו לעצמם: "אבוש בפני הטרויים ובנות טרויה סרוחות השמלות, אם לא ארדה בקרב ואשאר פה כרך לבב." "אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין." אבל הבושה אינה רק, או אפילו בעיקר, בושה מפני אחרים. איש אינו לועג לדני על דמעותיו, ואיש אינו תובע מהקטור לצאת לקרב. לבו הוא אשר לא יתננו להישאר בעיר, כי ההיוותרות מאחור, כמו הדמעות, היא מבישה ומכוערת. הגיבור רוצה לעשות את הטוב ואת היפה. חשבונות הרווח וההפסד של אדם רציונלי מדוע אנו עושים את הטוב? האם אנו עושים את הטוב כדי לעשות את רצון קוננו, למען ייטב לנו ולמען יאריכון ימינו? אם כך אנו עושים, אין עשיית הטוב שלנו אלא אקט של סחר חליפין. אנחנו ממירים הנאות חולפות וכוזבות בעולם הזה בהנאות בנות קיימא ואמיתיות בבא אחריו. החינם ירא איוב אלוהים? עשיית הטוב היא פשוט השקעה נבונה. אנחנו נמנעים ממעבר על החוק, כדי לא להיתפס; אנחנו מוותרים על סיפוק תאוותינו כדי לא לשלם עליהן ביוקר - הכל בשם אותה קריאת קרב מפורסמת של השוק החופשי: בקשת האושר, או ליתר דיוק, בקשת האושר הגדול ביותר האפשרי לאדם רציונלי המסכם בזהירות את חשבונות הרווח וההפסד. הגיבור היווני אינו איש עסקים. הוא אינו עושה את הטוב כדי להגדיל את הנאותיו. לא פעם הוא משלם על מעשיו ביוקר, ללא תמורה, מלבד התחושה העמוקה כי הוא עושה את הטוב ואת היפה. כאשר נפגש אודיסיאוס בשאול עם רוחו של גדול הגיבורים היוונים, אכילס, הוא מנסה לנחם אותו בתהילה: "אך אתה, אכילס, אין כמוך מאושר בין אלה שהיו ויהיו. הנה גם אז כיבדנוך בחייך כאחד האלים, אנו עם הארג אים, ועתה הן תשור בזרוע פה על המתים. אל תהיה מצטער כי מת, אכילס." לדברים הללו משיב אכילס תשובה מרירה: "אל תנחמני, אודיס ס הגבר המזהיר, כי מתי. טוב לי היות שכיר יום ועובד בשדהו של אחר... מהיות המושל בכל קהל הרפאים הנמקים." אבל גורלו העלוב של

30 אביעד קליינברג 30 הגיבור בעולם המתים, אינו גורם לאכילס להינחם על מעשיו. מי שניחן באותה סגולה שהיוונים חשבו אותה לנעלה שבסגולות אנוש, בארטה, עושה את הטוב לא על מנת לקבל שכר ולא על מנת לשאת חן. הוא אינו פועל מאימת העונש. הוא פועל מכוח דחף, שבהיעדר מונח טוב יותר, אני מבקש לקרוא לו דחף אסתטי. אינך שואל לאיזו תכלית משמש היפה. היפה הוא תכלית עצמו. הגבורה המוסרית היא אסתטיקה של האתיקה. היא עשיית הטוב והיפה. מותר ואסור; חוקי ומוסרי האם אנחנו, כאן ועכשיו, זקוקים לארטה? האם לא אבד הכלח על התפיסה היוונית הזאת הרואה בעשיית הטוב משהו יפה? נדמה שאפנו המודרני מתעקם, כשמתחילים לדבר על "ערכים" ומוסר. כן כן כמובן, אבל בואו נגמור עם ההטפה )הטפת המוסר( ונעבור למשהו יותר "קו ל". מוסר הוא ללא ספק עניין לח נ ונים. מה הפך את המוסר, את הציות לקוד פנימי של התנהגות, ממה שמכונן את האדם הראוי לכבוד, למשהו המעורר חשד בצדקנות ובטרחנות? לא קל להשיב על השאלה הזאת, כלומר לא קל להשיב עליה ללא טרחנות. ייתכן שהתשובה קשורה לעלייתה של המדינה המודרנית ולמונופול שזו נטלה לעצמה על הגדרת המטרות המוסריות של הקהילה. המדינה המודרנית הגדירה את עצמה במונחים דתיים, כריבון הכל יכול הקובע באמצעות שליחיו - אנשי הרשויות המחוקקת, השופטת והמבצעת - מה מותר ומה אסור. המוסרי זוהה לחלוטין עם החוקי. מה שאינו לא חוקי הוא כשר. נקודה. לכן אנו מגלים שוב ושוב שזיכוי בבית המשפט, ולו גם מחמת הספק, ולו גם מחוסר ראיות, ולו גם מסיבות טכניות נתפס בציבור כטיהור גמור, כקארט בלאנש מוסרי. ניסיונות היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אליקים רובינשטיין, לגבות מאנשי ציבור מחיר פוליטי באמצעות "הדו"ח הציבורי", שנהג לספח לזיכוייו התכופים, לא עלו יפה. במדינת ישראל, חוקי הוא מוסרי, או אם תרצו אין במוסר עניין לציבור, אלא ליחיד בלבד. פרצות בחוק קוראות לאזרח המהוגן להשתמש בהן. ומדוע לא בעצם? לא רק בתחומי ה"לא תעשה" תפס החוק את מקום המוסר, אלא גם בתחומי העשייה. המדינה הגדירה את עצמה כסוכנות מוסר קולקטיבית. במקום צדקה יש סעד, ובמקום פעילות וולונטרית באה המדינה. היא, ולא היחיד, אחראית לרווחתם ולזכויותיהם של אזרחיה. היא מגדירה חובות אזרחיות. מי שמילא את חובותיו ולא פגע בזכויותיהם של אחרים - מי שמשלם מסים ועושה מילואים - עשה את שלו. אם הוא רואה עוול,

31 31 תפקידו של איש הרוח בעת הזאת עליו להזעיק את הרשויות; מאותו רגע הוא פטור מכל עשייה, ומותר לו לעשות לביתו במצפון נקי. עריצות האופנה ומעצבי דעת הקהל מה רע בסידור הזה? לא מעט. הוא מעודד העברת האחריות הלאה, ישיבה בחיבוק ידיים, שב ואל תעשה. הצרה היא שבספ רה הציבורית אין ואקום. הדברים נעשים. וכאשר אתה אינך עושה, עושים אחרים. כי "המדינה" אינה באמת הרצון הקולקטיבי; היא סך הרצונות והאינטרסים של האליטה הפוליטית. הרצונות והאינטרסים הללו אינם חופפים את עקרונות הצדק והמוסר, אפילו בהגדרה המינימליסטית ביותר שלהם. הם מעניקים העדפה קריטית לבעלי המאה ולבעלי הדעה. ההעדפה הזאת נעשית מודגשת פי כמה וכמה בדמוקרטיה התקשורתית החדשה. בדמוקרטיה התקשורתית החדשה, המטפורה של השוק החופשי בולעת את רשות הרבים. הרוח החדשה היא לזהות בין חופש לבין שוק חופשי. בשוק החופשי דוכן הפלאפל השכונתי צריך להתחרות בקונצרן מקדונלד אינטרנשיונל. הוא מפסיד. בקרב על התרבות, אנו מפסידים לעתים קרובות לכוחות שאותם אין אנו מבינים, לאינטרסים שאינם חושפים את עצמם לעינינו, ליד הנעלמה, לכוחות האנונימיים, הלא אישיים של ההון. הכוחות הללו מוצגים כתערובת של ק דמה, יעילות, וע צמה בלתי נמנעת שאין טעם להתנגד לה. "אבן נחנו ולב אין בנו כוח היא וגדולה. תחת כף רגלנו אבן תכרע תבל כולה. כל היקום ינוע; ארץ תחיל כי דרכנו. כרעי את גם את, תולעה: אלוהייך נחנו." באופן פרדוקסלי משהו, נביאי החברה הפתוחה של ההון, שרוממות האינדיווידואליזם בפיהם, מעודדים חברה שבה האינדיווידואל בעל העקרונות החזקים, בעל הארטה, נשחק, מתמסמס, נעשה עבד לעריצותם של האופנה ושל מעצבי דעת הקהל, לא רק בהרגלי הצריכה החומרית שלו, אלא גם בהרגלי הצריכה הסמלית שלו ובאמות המידה המוסריות שלו. בדמוקרטיה התקשורתית, כוחות השוק הם המעצבים את סדר היום החברתי והתרבותי. העוני מצטלם גרוע ופתרונו יקר? העניים הם בטלנים אפוא; הדיון בתוכן עלול לעורר שאלות קשות? הוא משעמם אפוא; התביעה לשוויון אמיתי עלולה להגביל את תאו ות הבצע והשררה של אנשי האליטה? השוויון לא "ק ול" אפוא. ההיסטוריה מעניינת רק כדוקו דרמה, הפילוסופיה כתכנית אירוח. "הטעם" - טעמם של יוצריה של מסעודה הדמיונית משדרות - נעשה המולך החדש. את רשות הרבים, את המסך, תופסים מסרים המעודדים אי עשייה, היעדר אחריות, קבלת הדין, אדישות, אסקפיזם. לא

32 אביעד קליינברג 32 נראה לכם? מה לכם כי תלינו על הרייטינג? הרייטינג הוא האלוהים. האם אין זה משאל העם הדמוקרטי האולטימטיבי? בכל רגע ורגע העם מחליט, עם כרטיס האשראי, עם השלט רחוק. מה העם החליט? העם החליט קפה עלית. אבל האם ניתנה לו לעם היכולת להחליט משהו אחר? האם ניתנה לו לעם היכולת לבחור בין בר רות של ממש, היכולת להבין מה מחירן, הפוליטי, החברתי, המוסרי של בחירותיו? האם ניתנה לו האפשרות לחשוב אחרת? הסגולה הטובה אינה כפופה לכוחות השוק, אינה מצייתת לרייטינג, אינה מתביישת לומר את הלא פופולרי, לעשות את מה שאינו "ק ול". היא מיותרת; גרוע מזה, היא מסוכנת. קול שיצרו ם את שירת המקהלה של הקונצנזוס בדמוקרטיה התקשורתית יש לאיש הרוח תפקיד. תפקידו הוא לתבוע חשיבה מורכבת יותר ועשייה צודקת יותר. בסביבה התרבותית שנעשית תפלה, רדודה, קצרת נשימה, קליפית; במציאות תרבותית שבה האחריות המוסרית אינה מוצאת לה מ דרך לרגלה, תפקידו הוא להשמיע קול שיצרום את שירת המקהלה של הקונסנזוס, ללכת נגד הזרם, לתבוע את עלבונם של המילים ושל הרעיונות, להילחם בעבור סולידריות חברתית שאינה מיתרגמת לצרכנות, בעבור אלה שהשוק הותיר מאחור ובעבור אלה שהתקשורת העלימה. במקום שבו הפוליטיקה נעשית תכנית אירוח והמכנה המשותף הוא תמיד הנמוך ביותר, עליו לקרוא לנבלה נבלה ולצדק צדק, לשקם את הבושה. במקום שבו אין אנשים הוא משתדל להיות איש. היכן נמצאים אנשי הרוח? הם נמצאים בכל מקום. רוחם נכאה; ידיהם רפו וברכיהם פקו. הם מייחלים לנביא - הגנרל השמאלי - שיינבא אל הרוח למען תחיינה עצמותיהם היבשות. לא שמעו עדיין כי הנבואה פסקה. רבים מהם נמצאים כאן. הם נמצאים באוניברסיטאות, משום שהאוניברסיטאות הן מובלעות שבהן כללי המשחק של השוק מושעים, באופן זמני לפחות. באוניברסיטה מותר עדיין לחשוב בצורה מורכבת ומותר לעסוק בתחומי עניין שאין להם תרגום ישיר לכסף. האוניברסיטה מייצגת עולם שבו יש ערך לחשיבה על היסטוריה ועל פילוסופיה ועל תרבות. אבל המובלעות הללו הולכות ומצטמקות. ההתקפה על אידאל האוניברסיטה בימים אלה אינה באה משלטונות רודניים וממשטרת מחשבות. היא באה מטעמם של אבירי החופש. היא נעשית באמצעים הרגילים - לא באלות ובטנקים, אלא בתקציבים ובמאזנים, ברפורמות ארגוניות ובתביעות להתייעלות. שימו לב שהיד הנעלמה נחתה

33 33 תפקידו של איש הרוח בעת הזאת בכבדות מיוחדת על מדעי הרוח. מדעי הרוח אינם מספקים סחורה הניתנת לכימות. הם אינם מספקים יוקרה, מעמד, כוח, כסף, רייטינג. הם הולכים ונעלמים אפוא. למעלה מחמישים אחוזים מתלמידי התואר הראשון לומדים כיום במכללות. במכללות נפקד מקומם של מדעי הרוח. הם מופיעים כמין מחשבת אגב, כקורסי העשרה פה ושם. באוניברסיטאות הם מצטמצמים והולכים ואין פוצה פה ומצפצף. דלדולה של הרוח טוב למערכת. הנה עצתו של החכם הסיני לאו דזה לשליט: "על כן בבקשו לשלוט באנשים, החכם מרוקן את מוחם וממלא את כרסם; הוא מחליש את שאיפותיהם ומחזק את עצמותיהם. הוא עושה אותם חסרי ידיעה וחסרי תשוקה וגורם לכך שהיודעים לא יעזו לפעול." ידיעת הטוב מחייבת עשיית הטוב זמן רב מדי הסתגרנו בדל"ת אמותינו, מאחורי הביטחון הכוזב שמציעות חומותיו של הקמפוס, בוטחים בצדקתנו, בנכונותם של אחרים לעשות את העבודה למעננו. הצבענו על חסכים ועל תחלואים, כתבנו מאמרים מדעיים, והבטנו מן הצד בהידלדלות הרוח, בהתפוררות הסולידריות, בהיעלמות הסגולה הטובה. אבל מי שאינו עושה למען אחרים בצר להם, אל יצפה לעזרתם בצר לו. הרוח הישראלית והסולידריות החברתית תשתקמנה רק במאמץ משותף של סוכנים רבים היוצאים, כל אחד, מכליו וממגדליו, הפועלים, כל אחד לחוד וכולם יחד, למען הרוח שרפתה ולמען האחווה שנפרטה לפרוטות בשוק החופשי. עבודת הרוח אינה קלה והיא לא תיעשה על ידי אחרים. אם אתם סבורים כמוני, שלא די בידיעת הטוב והיפה, אם אתם חשים שידיעת הטוב מחייבת עשיית הטוב, הפיכת ההלכה למעשה; אם אתם מאמינים שידע הוא כוח ושכוח יוצר מחוייבות מוסרית בבעליו, שדמות החברה שבה אנו עתידים לחיות היא משהו שראוי להילחם בעבורו, כי אז המשימה המוטלת עליכם היא ברורה: מלאו את מוחם של האנשים, חזקו את שאיפותיהם, עשו אותם בעלי ידיעה. העזו לפעול. צאו ועשו את העולם הזה מקום טוב יותר. )דברים שנאמרו בטקס הענקת תואר ראשון במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב( n

34 נצחון הישראלי ות על הציונות בעקבות ההתנתקות: אובדן האמונה בצדקת הדרך, כניעה לדמוגרפיה של רגע נתון, ויתור על עקרון שינוי המציאות אריה אלדד אחד מציוריו של סלוואדור דאלי - סוריאליסט ספרדי - מתאר יצור דמיוני הטורף את עצמו. "קניבליזם עצמי" צויר בהשראת מלחמת האזרחים בספרד. בקיץ תשס"ה לא התחוללה בישראל מלחמת אזרחים, ומספר המשתבחים במניעתה דומה למספר אלו שחזו אותה. אבל בקיץ הזה התחוללה בארץ מלחמת תרבות עמוקה, וערכים רבים נפלו בה חלל. ראוי להעריך את מצבה של הציונות ויחסיה עם מדינת ישראל בתום הקיץ והסתיו האחרונים, לפני הקיץ הבא. שני כלי מלחמה עיקריים איבדה ישראל בדור האחרון: את האמונה המוחלטת בצדקת הדרך ואת האמונה המוחלטת בעלייה המונית. על הראשון ויתרה המדינה כשהפסיקה להאמין שארץ ישראל שייכת לעם ישראל ולא לשום עם אחר זולתו בעולם, גם אם ערבים רבים גרים בארץ. קשה להעריך מהו הרגע המדויק בו חדלו מנהיגי ישראל להאמין בעלייה, אך גם אובדן אמונה זה בא לידי ביטוי כשהסכימה ישראל - מטעמים דמוגרפיים - לוותר על חלקי ארץ ישראל. פרופסור אריה אלדד הוא חבר כנסת מטעם האיחוד הלאומי.

35 35 נצחון הישראליות על הציונות "ציונות הנורמליזציה" ו"ציונות לגובה" ומתוך שאיבדו את האמונה בצדקת הדרך ואת האמונה בחובתנו ויכולתנו להביא עוד מיליוני יהודים ארצה - איבדו מנהיגי ישראל גם את היכולת להמשיך ולתחזק את שני עמודי התווך של "ציונות הנורמליזציה", הציונות של עם השב לארצו ולשלטון בגורלו: עמודי ההתיישבות והביטחון. גם עליהם ויתרה ישראל בקיץ האחרון: ראש הממשלה אריאל שרון הכריז עלינו כובשים בארצנו, החריב במו ידיו יישובים יהודיים והפך את יושביהם לפליטים במולדתם, כשהוא מציע להם פתרונות של "ציונות לגובה" - לשכן למשל את פליטי כפר דרום במגדל דירות באשקלון, ולהפקיר את אדמות הארץ לבדווים ולפלשתינים צמודי הקרקע. מדינת ישראל גם ויתרה על חובתה לשמור בעצמה את גבולותיה. היא הודתה בכישלונה למנוע הברחת אמצעי לחימה לרצועת עזה, הפקידה את המלאכה בידי צבא מצרי כשהיא מוכרת בלא מחיר גם את עקרון הפירוז של מזרח סיני, כדי שהצבא המצרי ב"פילדלפי" יצליח במקום שצה"ל נכשל. וכאשר הצבא המצרי לא ניסה אפילו למנוע העברה של טונות חומרי נפץ, מיליוני כדורים ואלפי רובים, מטולי נ"ט וכלי נשק מתקדמים אחרים - העבירה ישראל למצרים "מחאה" וציינה כי היא "רואה בחומרה" את כישלונה. בין כה וכה - מסרה את ביטחוננו בידי המצרים. כל הצעדים הללו נעשו כביכול בשם הצורך "להיות מציאותיים". שרון אומר שאיננו רוצים ואיננו יכולים לשלוט בעם אחר - ובכך ויתר על העיקרון שהערבים הם כובש זר בארץ ישראל השייכת לעם היהודי. הוא גם אמר שאיננו יכולים להתעלם מבעיה דמוגרפית בדמותם של מיליון ערביי עזה ומאות אלפי ערביי השומרון. ולכן, ובשם "המציאות" וכדי להמשיך להיות "מדינה יהודית" הוא, בשם מדינת ישראל )אבל מי שמו לעשות זאת בשם העם היהודי, שהוא בעל הבית האמיתי?( - מעניק חבלי ארץ אלו לערבים, מחריב 25 ישובים פורחים, מג לה את יושביהם ומעביר לצבא המצרי את האחריות למלחמה בטרור שהוא נכשל בה. בכך איבדה ישראל שני מקורות כוח עיקריים בשיבת ציון ושני עקרונות ציוניים עיקריים, אך מעבר לאלו - היא איבדה את הקו המאפיין של המהפכה הציונית. המציאות שהרצל ראה מולו הייתה מציאות של גלות המאיימת להשמיד את היהודים. המהפכה הציונית של הרצל הייתה מהפכה תודעתית לשינוי המציאות. אחרי מאה שנים בא שרון וכופף את התודעה הציונית תחת מה שהוא הציג כ"כורח המציאות". אחרי מאה שנים הקריבה מדינת ישראל את ערכי ההתיישבות וההסתמכות עלינו בלבד לשמירה על ביטחוננו. הרצל, שהיה רציונליסט - יצר כלים רציונליים לשינוי המציאות. אבל גם בלבו של

36 אריה אלדד 36 היהודי המתבולל, הרצל, פעלו זרמי עומק שהכריעו לטובת ציון ונגד אוגנדה, למען תרבות יהודית אותנטית ונגד התבוללות. ואילו שרון ה"פרגמטי" נמצא מוותר על נתחי ציון ומגדיר את נכונותה של ישראל להיכנע לדמוגרפיה של רגע נתון תוך התעלמות מהעיקרון משנה המציאות של העלייה. מה שהכריע לא היה מספר היהודים בגלות שיש להעלותם ארצה, אלא מספר הערבים בארץ. לחזור למצב של "אומה שלמה יחד" הציונות של הרצל לא הייתה פרי האמנציפציה אלא פרי כישלונה לפתור את "הבעיה היהודית". באורח דומה, "ההתנתקות" של קיץ תשס"ה איננה תוצאה לוגית של הציונות אלא פרי כישלון מנהיגיה. אותם מנהיגים שלא הבינו לעומק את הצורך בכך שהציונות לא תהיה תנועת שחרור לאומית "שלילית", הנובעת מצרת היהודים, מהאנטישמיות, אלא היא חייבת להיות תנועת שחרור לאומית סוברנית. תנועה לשיבת ציון לא משום שרע ליהודים בגלות - אלא משום שהעם היהודי רוצה להיות עם חופשי במולדתו, נכסף לגאולה. בהיבט זה, הציונות היא תנועה משיחית. לא "משיחיות" - שהפכה מילת גנאי בפי ראש הממשלה ואלו שנעלו במצוותו את מחסום הכיסופים - אלא משיחיות שהייתה לה, וראוי שתמשיך ותהיה לה, משמעות ציונית פרוזאית לחלוטין. מבית מדרשו של גדול הרציונליסטים שלנו, הרמב"ם, למדנו כי מלך המשיח יוכר בכך שיעשה מלחמות ויקבץ גלויות ישראל למולדתו ויבנה את בית המקדש: כולם מעשים ארציים לכל דבר, הניתנים לביצוע בלא צורך בשום מעשה נס על טבעי. אחת מאגדות החורבן הידועות משרטטת את ציר הזמן של ה"משיחיות" הזו, את החוקיות ההיסטורית שלה: ביום שחרב בית המקדש נולד המשיח, אומר המדרש. ביום שאיבדנו את העצמאות הלאומית גם החל התהליך ההיסטורי שהיה עתיד להחזיר אותנו מן הגלות, נטענו מצברי הכוח של הכיסופים והאמונה והביטחון, מצברים שממשלת ישראל בקיץ הזה ביקשה לפרוק ולרוקן. המהר"ל מפראג, שקדם להרצל בשלוש מאות שנה, מעיר בפתח ספרו על הגאולה נצח ישראל, שעל מהות הגאולה אפשר ללמוד מתוך ניגודה הגמור, הגלות. עצם עובדת הגלות משמשת למהר"ל הוכחה לגאולה המיוחלת. הרי הגלות היא שבירת הסדר הטבעי שקבע אלוהים בעולם: לכל אומה הועיד אלוהים נחלת ארץ ונחלת עם ישראל היא ארץ ישראל, היא מקומו הטבעי. הגלות פירושה עקירה מן המקום הטבעי וכל דבר הנעקר ממקומו הטבעי - מאבד את אחיזתו הטבעית עד שהוא חוזר למקומו. פיזור ישראל בין הגויים הוא, אפוא, שלא כדרך הסדר הטבעי. עם ישראל חייב לחזור למצב של "אומה שלמה יחד" ומצב כזה יכול להתקיים רק בארץ ישראל. הגלות, לפיכך, אינה

37 37 נצחון הישראליות על הציונות יכולה להתקיים עולמית. אבל מי שאין לו אלוהים - יכול רק ללעוג לטיעונים אלו ולכלוא בתוך מרכאות את המשיחיות. הציונות איחרה להקים את מדינת ישראל ובכך נכשלה בתפקידה למנוע את השמדת יהודי אירופה. אבל מי נכשל? לא האידאולוגיה הציונית ולא העם אלא מנהיגיו שגרמו לאיחור ההיסטורי הזה: מאחד העם שרצה מרכז רוחני ולא מדינה, דרך ראשי התנועה הקיבוצית ונציגיהם בסוכנות היהודית שרצו "חברת מופת", ומנהיגי הדור ההוא שלא רצו במיליוני יהודי "נאליבקי", ועד המנהיגות שדאגה להרדים את הקהילות גם כשהרכבות נסעו לאושוויץ. לא הרעיון הציוני נכשל אלא פרנסיו. וכך גם בקיץ תשס"ה: מנהיגי ישראל כשלו. מנהיגים שהתייאשו מהעלייה ולכן יכלו להשתמש בדמוגרפיה כתירוץ לנסיגה ולעקירה. בן גוריון קיבל את תכנית החלוקה והסכים למדינה יהודית ובה 600,000 יהודים ו 450,000 ערבים - כי היה ציוני. הוא היה מציאותי, הוא לא היה "משיחי" במרכאות הלעג של אריאל שרון. הוא היה ציוני כפשוטו משנה המציאות של המונח. הוא היה מעצב מציאות ולא נכנע לה. ואילו שרון וחבר הדמוגרפים שהוא מאליל על ראשינו בהיעדר אלוהים אחרים, בהעדר ערכים אחרים - אינם ציונים עוד, באשר אין הם מאמינים בכוחה של הציונות לשנות את המציאות. אחרי הדה יהודיזציה באה דה ציוניזציה בראשית דרכה נזקקה הציונות לדה יהודיזציה. האורתודוכסיה היהודית גרסה שאין למרוד במלכות, ואין לעלות בחומה, ויש להמתין למשיח שיבוא מענני שמיא. הציונות הייתה חייבת להיאבק בתפיסה זו. ברנר כתב שצריך להשתחרר מהיהדות השמרנית והקפואה, כדי לשוב לארצנו. היהדות היא נטל שיש לנער כדי לבנות עולם חדש, ולפיכך - התנערה הציונות הסוציאליסטית מהיהדות במקום לנסות לחיות עמה ולהחיות אותה. ממש כך דומה היום כי ה"ישראליות" נזקקת לדה ציוניזציה, כדי להיות "מדינה נורמלית". בשם שוויון הזכויות והדמוקרטיה תובעים ערביי ישראל לא רק שוויון זכויות כפרטים אלא שוויון זכויות של מיעוט לאומי: שינוי הסמלים וההמנון כדי שיתאים גם לערבים שאינם רוצים לשיר "נפש יהודי הומייה". היועץ המשפטי לממשלת ישראל סבור כי קרן קיימת לישראל, שקיבצה תרומות מכל הקהילות וגאלה אדמות ערבים במשך דורות - אינה רשאית להימנע ממכירת אדמות לערבים, כלומר מדינת ישראל אינה יכולה לשמור בידה פיקדונות של העם היהודי. ערביי ישראל בגיבוי השמאל הישראלי מבקשים להמיר את חוק השבות במקבץ של חוקי הגירה שבהם ליהודים ולערבים יוקצו "מכסות הגירה"

38 אריה אלדד 38 על פי גודלם היחסי, ו"איחוד משפחות" נתפס אצל ערביי ישראל כתנועה חד כיוונית אל תוך מדינת ישראל. הם, והשמאל בישראל בטוחים כי יזכו לתמיכת בג"ץ בתביעתם זו, ואפשר שהם כבר יודעים על מה הם מסתמכים. כל אלו - בשם התביעה לנורמליזציה של המדינה. התביעה הזו היא הכוח המניע העיקרי של הישראליות החדשה שבאה להחליף את "דמותה היהודית" של המדינה ואת המאפיינים הציוניים שלה. אבל מדינת ישראל היא אנומלית מראשיתה. כל מדינה בעולם היא פונקציה בין הטריטוריה והאוכלוסייה, רק מדינת ישראל לבדה, על פי מגילת העצמאות שלה, נועדה לא רק עבור אזרחיה אלא עבור מיליוני היהודים שעדיין אינם בה, והיא מאמינה שיבואו אליה, ברצון או מאונס, משום שהיא מדינה ציונית. לפיכך התביעה ל"נורמליזציה" של מדינת ישראל היא תביעה למחיקת זהותה הציונית של המדינה. זוהי תביעה אנטי ציונית. במלתעות השנאה העצמית של השמאל אסכולת "מרכז הרב" ניסתה לבנות גשר בין היהדות והישראליות. האם נכשלה? כשסוקרים את נזקי מלחמת התרבות של קיץ תשס"ה ומונים את חלליה דומה כי הריסות הגשר הזה מונחות ביניהם. אך האם ניצחה הישראליות את היהדות של מדינת ישראל? הכריעה את הציונות שלה? ודאי לא. משום שאורך נשימתם של הגייסות הישראלים - קצר. שורשיהם רדודים. לאסוננו, הריסות הגשר עלולות להוביל את היהודים האמוניים לפתרון בשיטת "ההתנתקות", שניצחה לכאורה. אם דמותה הדמוקרטית של מדינת ישראל החריבה לעפר את דמותה היהודית - לא רחוקים הימים שיהודי ישראל יתבעו "אוטונומיה יהודית", כשהם מוותרים על המשך המאבק על דמותה היהודית של המדינה. הם יניחו לאחיהם, הישראלים המתבוללים - להתפורר, להסתאב בשחיתותם, להיקרע כקורי העכביש של נסראללה, מנהיג החיזבאללה, הרי הקיץ הזה הוכיח שרון כי נסראללה צדק, ואם מעט טרור לא מרתיע את ישראל - עוד ועוד טרור מצליח לגרש אותה. והכניעה לטרור תוליך את ישראל לים של דמים, וכבר הוכח כי מנהיגי הישראלים אינם עומדים בו. ה"יהודים" יניחו ל"ישראלים" להיטרף במלתעות השנאה העצמית של השמאל והשנאה לכל דבר שהוא יהודי - של החילוניות האנטי דתית. הם יניחו לנהנתנים לרדת מן הארץ או למסור את נכסיה לפושעי הון שלטון תקשורת בחסות מערכת המשפט. הם יניחו לכל אלו להירקב כשהם מתבצרים בקהילותיהם וממתינים להיותם רוב. הרי גם היהודים למדו משהו משרון בקיץ הזה. אם אינך יכול לנצח את יריבך - התנתק ממנו. והם יתנתקו.

39 39 נצחון הישראליות על הציונות כדי להקטין את החיכוך, למנוע את הכאב והתסכול הנורא הנובעים מהמצב שמדינת ישראל - לכאורה אתחלתא דגאולה - מוסרת לערבים שטחי ארץ ישראל אחרי שטיהרה אותם מיהודים, לחסוך מעצמם את המרירות הנוראה שבה ראו את מיטב בניהם - ששלחו לצבא ישראל כדי להילחם באויביה - הופכים צבא גירוש לאחיהם היהודים, הם לא ירצו יותר לבנות אליה גשר, הם לא ירצו עוד להיות שמן על גלגלי המהפכה הציונית הזו. הם יניחו לה לכלות את עצמה בדרך שהתוותה בקיץ הזה. דגם הבית הראשון: ללא פזורה יהודית האם יש עוד פתח מילוט מקרע מוחלט זה? בספרו גלות, שנכתב גרמנית ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה ותורגם לעברית בידי אבי מורי, ד"ר ישראל אלדד ע"ה, מנתח יצחק בער את המאפיינים של הגלויות השונות בתולדותינו וגם של תקופות העצמאות שביניהן. רק יציאת מצרים הייתה חיסול טוטלי של הגלות. בית ראשון שקם בעקבות יציאת מצרים זו התקיים בלא נוכחות של פזורה יהודית בגלויות. לעומת תקופת בית ראשון - השיבה מגלות בבל הייתה חלקית, ובית שני התקיים כבר במקביל לגלות. שש מאות שנים עמד הבית השני ורק כשבעים שנה בתוכן, בימי החשמונאים, היו היהודים עצמאים בארצם. בער, ציוני אולטרה ליברלי, רואה בעיניו את עליית הנאצים לשלטון וחש את האדמה רועדת, מגיע למסקנה כי הציונות חייבת לעקוב אחר הדפוס שנקבע בבית ראשון: קיבוץ כל הגלויות והקמת ממלכה ישראלית עצמאית בלא קיום גלותי מקביל. אסור לציונות על פי בער לסבול קיום גלות לצד מדינה יהודית. הוא תובע חיסול הגלות. הציונות היום יכולה להיות גשר בין היהדות לישראליות רק אם תשוב לתפיסה הזו, רק אם תשלול את הגלות כצורת קיום לאומי לגיטימי לעם היהודי ותסרב לדו קיום נוח ונהנתני עמה. זו יכולה להיות נקודת ההשקה בין הישראלים והיהודים, המעצור שבקצה הרוכסן הנפרם עתה במהירות לקרע שלם. גם הישראלים אינם רוצים לטבוע ברוב ערבי מאיים וצפוי בגבולות הקו הירוק בעוד חמישים שנה, והיהודים יהיו מוכנים לקבל עליהם ציונות משיחית כזו שוב, ציונות מקבצת כל גלויות ישראל. אם מדינת ישראל תסתפק, כפי שהיא עושה כעת, במס שפתיים דל של שליחי עלייה ולא תשקיע מאמץ לאומי עיקרי בעלייה - היא תוותר בכך למעשה על דמותה הציונית והקרע בתוך המדינה בין יהודים וישראלים יהיה שלם. אם לשפוט את מנהיגי ישראל בדור הזה על פי מאמציהם והצלחותיהם בתחום הזה - הם כבר אינם ציונים. לכל היותר הם

40 אריה אלדד 40 חובבי ציון. פתח המילוט מהקרע קיים, אך הוא צר מאוד. המנהיגות הנוכחית השואפת ל"נורמליזציה" אינה נדחקת ואינה מתאמצת לעבור בו. הפוטנציאל עדיין קיים ואם זה המצב, האם מדינת ישראל שלנגד עינינו עודנה מהווה מכשיר להגשמת הציונות? "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא" אומר הפיוט בתפילת השחר של היהודים. אבי מורי ע"ה העלה תמיהה: אם אין כל יצור בעולם - על מי מולך אדון העולם? והוא מביא את התשובה שבקעה מישיבת "מרכז הרב": הוא מולך על הפוטנציאל. וכך גם מדינת ישראל. המדינה הפכה עצמה בקיץ תשס"ה למכשיר אנטי ציוני הרסני - אך עדיין יש בה פוטנציאל לשוב ולהיות מכשיר להגשמת הציונות. פוטנציאל זה אולי איננו הבטחה, אבל זה מה שיש, אמרו המאמינים, ועם זה צריך לנצח. n

41 לחזור בתקיפות למדיניות פיזור האוכלוסייה הנימוקים הדמוגרפיים בעד המשך תהליך ההתנתקות ארנון סופר מאמר זה דן בשלוש סוגיות בתחום הדמוגרפיה: בסוגיה הראשונה נבהיר כי דמוגרפיה ה נה גורם דטרמיניסטי חדש בעולמנו, בעצם מאז תום מלחמת העולם השנייה. הסוגיה השנייה והסוגיה השלישית עניינן ישראל וארץ ישראל: הסוגיה השנייה עוסקת בריבוי הטבעי הגבוה )הגבוה בעולם כולו!( המתרחש דווקא כאן, בישראל, ומשנה את כל התחזיות, הציפיות והתקוות של חסידי ארץ ישראל השלמה, שקיוו לקבל את כל הארץ נקייה מערבים, או לפחות ליצור כאן רוב יהודי ברור! ואילו הסוגיה השלישית עניינה הוא הקשר שבין הדמוגרפיה לאיכות החברה בישראל, נושא שלא נדון דיו בשיח הציבורי, ובעיקר הקשר בינו לבין סיכויי העלייה מארצות הרווחה. במילים אחרות, כיצד למנוע ממדינה שריבויה הטבעי כה גבוה, שלא להידרדר למעמד של עולם שלישי, ולהביא בכך לבריחת החזקים ולהתנוונות החברה, שתישאר כאן, בתהליך נמשך והרה אסון. באשר לעניין גידול האוכלוסייה המהיר בעולם כתופעה חדשה יחסית, עלינו לעיין בגרף שלהלן, כדי לראות שבעצם, במשך מאות בשנים, היה גידול האוכלוסייה מתון יחסית, שכן אף כי רמת הילודה הייתה גבוהה תמיד, הרי שגם התמותה הייתה רבה, מה שמיתן את גידול האוכלוסייה. פרופסור ארנון סופר הוא ראש קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה באוניברסיטת חיפה, מלמד במכללה לביטחון לאומי וחוקר את הגאופוליטיקה של ישראל והמזרח התיכון בהדגשת נושאי דמוגרפיה ומים ובנושאים המשיקים להם.

42 ארנון סופר 42 הגרף מלמדנו כי בעצם רק מתום מלחמת העולם השנייה, חל אותו שלב במודל הדמוגרפי המכונה שלב התמורה הדמוגרפית, או בלשון העיתונאים: שלב "פיצוץ האוכלוסייה". הדבר התרחש כאשר שיעורי הילודה פחתו, אמנם באיטיות רבה, אך בו בזמן השיפורים בתחומי הרפואה, הבריאות הציבורית, החינוך וההנדסה הביאו לירידה מהירה ודרמטית בשיעורי התמותה בכלל, ובתמותת התינוקות, בפרט, והתוצאה הבלתי נמנעת הייתה גידול אוכלוסייה מהיר שלא הכרנו כמותו בעבר. ב 70 השנים האחרונות נוספה לעולם אוכלוסייה של כ 4 מיליארד נפש, והאוכלוסייה בכללותה עלתה מ 2 מיליארד ל 6 מיליארד ויותר. לכן, סוגיה זו צצה ועולה על סדר היום העולמי, אף כי רבים אינם מבינים מדוע, מפרשים זאת כדיון בנושא הקשור לגזענות ולפשיזם ומשום כך לא מן הראוי לדון בו. ההתנגדות קיימת - בעיקר בקרב אנשי דת, או אלו שמתיימרים להיות אנשי רוח, אינטלקטואלים ושוחרי שלום, וכמובן פוליטיקאים המייצגים קבוצות שריבויין הטבעי גבוה במיוחד )בדרך כלל מיעוטים דתיים, בישראל ובעולם(. נזכיר לציבור הקוראים כי אוכלוסייה הגדלה במהירות זקוקה גם לשטחי מגורים, למי שתייה רבים, ולחקלאות מתרחבת שתוכל לספק את מזונה. חקלאות כזו, מצדה, דורשת שימוש בדשנים ובמדבירי מזיקים ואלו מזהמים את המים הטבעיים, בכל מקום. המחסור במים מביא לבניית סכרים נוספים, וכך קורה שנהרות כמו הנילוס והפרת הולכים ונעלמים, כפי שקרה לנהר הירדן וליתר הנחלים הקטנטנים הן בארץ ישראל, והן ברחבי העולם.